פסק-דין בתיק ע"א 3285/04

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ. כספי), מיום 22.8.04 בת"א 40389/97, אשר קיבל באופן חלקי את תביעת המשיבים וקבע כי על המערערות לפצותם בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסכום של 22,926 ש"ח.

הרקע

1.                  המשיבים שימשו כמפיצים או סוכני מכירה של מוצרים שהמערערות שווקו בישראל. בחודש ספטמבר 1996 הופסקו היחסים העסקיים בין הצדדים, והם הגישו תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן התחשבנות במסגרת יחסיהם העסקיים. המשיבים תבעו פיצוי בגין דמי הודעה מוקדמת, אובדן מוניטין, שווי קו, הפסד הכנסות וכן זכאות לבונוסים. בתביעה שכנגד תבעו המערערות חוב בגין סחורה שתמורתה לא שולמה ותשלום בגין כספים שלטענתן הוציאו מהן המשיבים במרמה.

2.                  הדיון בבית משפט קמא התנהל בהתאם למסגרת דיונית שנקבעה בהסכמה, לפיה מינה בית המשפט רואת חשבון- חוקרת, את הגב' נגה בורקו (להלן: - " החוקרת"). החוקרת הוסמכה לראות את החומר שהביאו בפניה הצדדים ולגבות עדות מכל צד. לאחר מכן הגישה החוקרת לבית המשפט את מסקנותיה. למעט חקירת החוקרת לא התקיים כל הליך הוכחות בתיק.  

פסק דינו של בית משפט קמא

3.                  בפתח פסק דינו מציין בית המשפט מספר הנחות מוצא ביחס לדרך הדיון שננקטה בהסכמת הצדדים. כך, מציין בית המשפט כי הצדדים לא הפרידו בין אישיותם המשפטית של הגופים המעורבים ו "מקובל למעשה שההתחייבויות וההתחשבנויות הן בין התובעים (המשיבים) והנתבעות (המערערות) ככלל". כמו כן מציין בית המשפט כי לא נערך חוזה בכתב בין הצדדים, והנחת המוצא היא שמדובר בחוזה לזמן בלתי קצוב שאותו ניתן לסיים במועד שהוא "זמן סביר" לאחר מועד ההודעה. נמצא, נוכח דרך הדיון שננקטה על ידי הצדדים, שלא הוכחה סיבת הפסקת היחסים בין הצדדים בספטמבר 1996. בנסיבות אלו, כאשר אין הוכחה פוזיטיבית באשר להפרת החוזה על ידי המשיבים, הם זכאים לתשלום בגין "הודעה מוקדמת".

4.                  בית המשפט מוסיף וקובע כי ממצאי החוקרת, אשר מונתה בהסכמת הצדדים, מקובלים עליו, ועל פיהם חבים המשיבים למערערות סכום של 628 ש"ח נכון ליום 3.9.96. עם זאת, קובע בית המשפט כי יש ממש בטענות המשיבים בעניין אופן חישוב רווחיהם בחודשים שלפני הפסקת היחסים, לצורך התביעה בגין "הודעה מוקדמת". בעניין זה קבעה החוקרת כי בחודשים מרץ עד אוגוסט 1996 לא היו למשיבים רווחים, ועל כן לא נגרם להם כל נזק עקב אי מתן ההודעה. המשיבים טענו כי היה על החוקרת להתעלם בעת קביעת הרווח (או ההפסד) מהוצאות העסק בגין משיכת משכורת ופחת. בית המשפט מקבל טענה זו בקובעו כי הוצאות המשיבה 2 (להלן: "החברה"), אשר נפלו מהכנסותיה, כוללות גם את שכר מנהליה. ביטול החוזה, כך נקבע, הביא לאובדן הכנסה, שהמשיבים יכולים היו לקבוע אם תהיה הכנסת החברה או הכנסת המשיב 1 (להלן: "המשיב").  נפסק כי אין להביא בחשבון את הכנסתו האישית של המשיב במסגרת קביעת רווחיה והפסדיה של החברה, ויש לקבוע את ההפסדים בגין העדר הודעה מוקדמת על פי הכנסה זו.

5.                  על יסוד האמור, קובע בית המשפט כי על המערערות לפצות את המשיבים בתשלום סכום של 22,298 ש"ח. סכום זה נקבע בהתחשב בגובה משכורתו החודשית הממוצעת של המשיב - 7,642 ש"ח, זכאות המשיבים להודעה מוקדמת בת שלושה חודשים, וחובם של המשיבים למערערות על פי חוות דעת החוקרת.

בית המשפט חייב את המערערות בתשלום מחצית מאגרת המשפט, כל הוצאות החוקרת בגין שירותיה הנוספים לאחר מתן חוות דעתה הראשונה ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

טיעוני המערערות.

6.                  בערעורן מציינות המערערות כי תחילתו של הליך זה בהגשתו של כתב תביעה על סך של 640,000 ש"ח "לצורכי אגרה". לטענתן, מסקנות החוקרת, שעל המשיבים לשלם למערערות סכום של 628 ש"ח  מאשרות כי תביעת המשיבים היתה מלכתחילה מופרכת ומשוללת יסוד. בסופו של יום נפסק לזכות המשיבים סך של 22,298 ש"ח בלבד, המהווה פחות מ- 4% מסכום התביעה המקורי, ולפיכך לא היה מקום לחייבן בהחזר מחצית האגרה.

7.                  המערערות משיגות על חיובן בתשלום בגין תקופת ה"הודעה מוקדמת" וזאת ממספר טעמים. לטענתן, לא שילמו המשיבים בעבור סחורה שסופקה להם. מחדלם זה מהווה הפרת חוזה המקימה עילת ביטול, ואף מעיד על כך שהמשיבים עצמם חפצו בהפסקת ההתקשרות. מאידך גיסא, המערערות היו מעוניינות בהמשך ההתקשרות, והן מעולם לא ביטלו החוזה. הואיל ולא התנהל כלל הליך של שמיעת ראיות, הרי שאין כל בסיס עובדתי לקביעת בית המשפט שהמערערות ביטלו את החוזה באופן המזכה את המשיבים בתשלום בעבור הודעה מוקדמת. בהיבט אחר טוענות המערערות כי בית המשפט נקלע לכלל טעות בחשבו את הסכום המגיע בעבור הודעה מוקדמת על בסיס משכורתו החודשית של המשיב. אין מחלוקת, וכך טענו אף המשיבים בכתב התביעה, כי ההתקשרות עם המערערות הייתה באמצעות החברה, שהיא אישיות משפטית נפרדת; הואיל ולא הייתה כל התקשרות עסקית עם המשיב, הרי צדקה החוקרת בחישוביה. עוד נטען כי הסתמכות בית המשפט, בחישוב דמי ההודעה המוקדמת, על הדוח שמסר המשיב לפקיד השומה, אשר אינו תואם את דוחותיה הכספיים של החברה, שגויה אף היא.

8.                  עוד טוענות המערערות כי לא היה מקום לחייבן בהוצאות החוקרת בגין "שירותיה הנוספים". לטענתן, מלכתחילה שולם לחוקרת שכר טרחה מלא בעבור חוות דעת חלקית. האחריות לעבודה הנוספת של החוקרת מוטלת הן עליה, שכן לא עמדה על המצאת כל הספרים הרלוונטיים מן המשיבים טרם המצאת חוות הדעת, והן על המשיבים שלא הציגו לחוקרת מלכתחילה את הספרים הרלוונטיים שהיו כל העת ברשותם. בהקשר אחרון זה טוענות המערערות, כי המשיבים הפרו את צווי בית המשפט כשלא גילו את ספרי הנהלת החשבונות שלהם במועד. בכך גרמו להתמשכות ההליכים ולהוצאות כבדות למערערות ועל כן לא היה מקום לחייבן בשכר טרחת עורך דין.

9.                  למערערות השגות אף על התעלמותו של פסק הדין מקיומה של תביעה שכנגד שהוגשה מטעמן, וכן על כך שבית המשפט ייחס את האחריות לשתי המערערות כאחת, חרף העובדה כי דוח החוקרת מתייחס למערערת 1 בלבד.

טיעוני המשיבים

10.              בפתח עיקרי הטיעון טוענים המשיבים, כי הערעור דנן אינו אלא חרטה של המערערות על הסכמתן לנהל את ההליך בפני בית משפט קמא במסגרת הדיונית שנקבעה. על פי הסכמת הצדדים, ניתן פסק הדין בהתבסס על בדיקת חשבונות ומסמכים, ללא הליך של שמיעת ראיות. לפיכך פסול ניסיונן של המערערות להוכיח טענות שאי אפשר היה להוכיחן בהליך שהתקיים בערכאה הדיונית.

11.              המשיבים סומכים ידם על פסק דינו של בית המשפט, בכל שאמור בפסיקת דמי ההודעה המוקדמת. כפי שנפסק, בהעדר הוכחה פוזיטיבית להפרת החוזה על ידי המשיבים, זכאים הם ליהנות מהחזקה שהחוזה לא הופר. המשיבים טוענים כי בידיהם הוכחות כי המערערות הן שהפרו את החוזה, אך בשל אופי ההכרעה לא עלה בידם להוכיח זאת. לפיכך, טוענים המשיבים על בית המשפט להתעלם מכל ניסיון של המערערות להוכיח טענות בהקשר זה.

12.              אשר לשיעור דמי ההודעה המוקדמת, טוענים המשיבים כי בית המשפט פירט את הדרך  שהובילה אותו למסקנתו, ובמודע התייחס אל המשיבים כאחד, מבלי להבחין בין אישיותם המשפטית.

13.              עוד טוענים המשיבים כי טענות המערערות כנגד שכר טרחתה של החוקרת, מן הראוי היה כי לא תשמענה. המערערות הסכימו למינוי, והן שדרשו הבהרות והרחבה של החקירה. משלא מחו על גובה שכר הטרחה ועל חלקיותה של עבודתה, אין מקום לטענותיהן בערעור. בה במידה, אין לאפשר טענות כנגד הפרתם של צווי בית משפט, המוכחשות, בשלב הערעור.

14.              לשיטתם של המשיבים, מתייחס פסק הדין "לתביעותיהם ההדדיות" של הצדדים, ועל כן אין מקום אף לטענה כי פסק הדין מתעלם מן התביעה שכנגד.

דיון והכרעה

15.              לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בפסק דינו של בית משפט קמא ובעיקרי הטיעון מטעם הצדדים, הגענו למסקנה שדין הערעור להתקבל.